לפני שבוע קיבלתי הודעה מחברתי הטובה: ״אני עושה סדר בתמונות וזה מסז׳ ללב״… להודעה צורפו תמונות שלנו עם המשפחות, כשהילדים עוד היו גוזלים קטנים.
מסז׳ ללב. וואוו. כמה עוצמה יש בהן, בתמונות.
כולנו מצלמים תמונות משפחתיות. מה עושים עם כל התמונות האלו?
האם יש לכם אלבום משפחתי? האם לכל ילד יש אלבום משלו? האם סידרתם את התמונות באלבומים, או שמרתם בקופסאות? ואולי גם רשמתם כמה מילים ליד או מאחורי התמונות, כדי שיזכירו לכם איפה הייתם, איזה חוויות צברתם?
התבוננות היא אחת הדרכים שלנו ללמוד על הסביבה, על אנשים, על יחסים, על עצמנו ועל המקום שלנו מול אחרים. תינוקות לומדים על ההתנהלות בעולם דרך צפיה במבוגרים סביבם. אנחנו לומדים לקרוא שפת גוף, הבעות פנים, איפה מסוכן והיכן ניתן להרגיש בטוחים. כצופים, אנחנו יכולים להזכר איפה היינו ואיך הרגשנו, וללמוד על עצמנו עוד משהו ממרחק של זמן ומקום.
האם אנחנו מחייכים בתמונה? ואם כן, איזה חיוך זה; כזה שיוצא מהלב או ״חיוך למצלמה״? מה רואים בעיניים? מה אומרת שפת הגוף? אפשר לראות איפה כל אחד עומד או יושב, כמה מקום הוא או היא תופסים בתמונה, כמה קרוב או רחוק הם נמצאים מהאחרים.
אם אנחנו מתבוננים על תמונה של אנשים שאנחנו מכירים היטב, או של עצמנו, נדע להבחין בניואנסים.
הזדמן לי לאחרונה לחזור לתמונות שצילמתי כשהייתי בת 25. הייתי אז בעיצומה של השנה השניה בלימודי הצילום ועברתי תאונת דרכים קשה. אושפזתי בבית חולים למשך חודשיים, עם שברים באגן ובצלעות, מרותקת למיטה. כשקצת התחזקתי, ביקשתי שיביאו לי את המצלמה, ובמשך כל תקופת האשפוז צילמתי, מהמיטה. תיעדתי את מה שראיתי, תמיד מאותה זווית, מאותה נקודה. זה היה הריפוי שלי, הקשר עם הסביבה, העיסוק המנחם. בימים האחרונים שם, כשכבר יכולתי להסתובב בכסא גלגלים, צילמתי סוף סוף את המחלקה, את כל מה שלא ראיתי בכל החודשיים ששהיתי בה.
רוב הזמן אנחנו רוצים לספר על דברים שעברנו, וצילום הוא כלי להתבוננות ולשיתוף. הוא מקפיא רגעים שלא יחזרו שוב, מביא את הדברים כפי שהם, דרך העיניים של מי שמצלם אותם. והוא גם מאפשר לנו מסע בזמן, היזכרות בתחושות ועיבוד של חוויות שעברנו, כשאנחנו מוכנים ובשלים לכך.
כשהתבוננתי בתמונות ששלחה לי חברתי, יכולתי לראות איך הייתי אז, נזכרתי בי, באותה תקופה. יכולתי לראות במה וכמה השתניתי מאז, ראיתי את היחסים בין הילדים, בינינו ובינם, ובינינו לבין עצמנו.
האם אתם מדפדפים באלבומים או בקופסאות התמונות מדי פעם? נסו להתעכב על תמונות שמדברות אליכם, נסו לראות את הפרטים הקטנים, לאט ובסבלנות. תגלו שהתמונות יכולות לספר סיפורים גדולים. לפעמים הסיפורים ישמחו אתכם, יעשו לכם מסאז׳ ללב. לפעמים הם יזכירו דברים פחות נעימים. אם תסכימו לראות אותם תגלו שאתם יכולים להתמודד ולהבין גם את מה שהיה קשה לראות בזמן אמת.
השארת תגובה
